הכרעת דין בתיק ת"פ 446-08

1. בפני כתב אישום כנגד הנאשמת בשל העסקת  עובדים פלסטינים בניגוד  לאמור בסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991 (להלן: החוק), בשני אירועים נפרדים.
2. על פי האישום הראשון, ביום 17/6/03 ברחוב ימימה 14 ברמת דניה בירושלים, נתפסו 3 עובדים פלסטינאים שהועסקו על ידי הנאשמת, ואשר עסקו בעבודות טיח ו"קוחלה" מבלי שהיו אזרחי ישראל ומבלי שהיה להם היתר לעבוד בישראל.
   על פי האישום השני, ביום 9/7/03, ברחוב שיר לשלמה בירושלים, נתפסו שני עובדים זרים פלסטינאים אשר עסקו עבור הנאשמת בעבודות ניקיון וטפסנות מבלי שהיו אף הם אזרחי ישראל ומבלי שהיה להם היתר לעבוד בישראל.
3. הנאשמת הכחישה את האמור בכתב האישום ביחס לשני האירועים. לגבי האישום הראשון נטען שהיה אמנם חוזה עם אייל כצהנדלר, בעל הבית, אך היה זה ב-8/02, ועבודות השלד היו אמורות להסתיים תוך 6 חודשים. לפיכך החברה לא עבדה כלל באתר במועד הרלבנטי. לגבי האישום השני - נטען כי כלל לא היה חוזה, וכי לא העסיקה עובדים זרים כלל.
4. בסיכומיה טענה ב"כ הנאשמת כי  יש לזכות את הנאשמת זיכוי מוחלט כיוון שלא הוכחו, בשני האישומים,  העובדות המהוות את כתב האישום, ולכל הפחות - זיכוי מחמת הספק. לטענתה, אין לקבל את תעודת עובד הציבור של מר קבילו, כיוון שזו לא נחתמה - ולכן גם אין מקום לקבל את עדותו בבית הדין.  לפיכך, ובהיעדר תעודת עובד ציבור חתומה כדין - לא הוכיחה המאשימה כי לעובדים לא היה היתר לשהות ולעבוד בישראל. עוד נטען על ידה, כי מר קבילו הפסיק לכהן בתפקידו, וכי היה  על המאשימה להביא את הפקיד האחראי היום על היחידה. עוד טענה  כי תושב שטחים פטור מאשרה לפי חוק הכניסה לישראל אם נכנס לישראל מכוח היתר שניתן לו על ידי המפקד הצבאי - והמאשימה לא הביאה כל ראיה  על פיה כי לא ניתן היתר כזה.
   טענה נוספת שנטענה הינה כי הנאשמת ביצעה רק עבודות שלד, ואילו העבודות המיוחסות לה בוצעו על ידי קבלן משנה. הפקחים לא ערכו חקירה כנדרש והנאשמת לא הוזמנה לחקירה.
5. מנגד טוענת המאשימה כי הוכיחה את כל יסודות העבירה בשני האישומים: באישום הראשון, יש לקבל את תיאור המקרה (ת/1), כפי שהעיד  לגביו מר הלפגוט - וכי  הרישום שנעשה היה אמיתי ומדוייק ונעשה בזמן אמת, גם אם במרחק השנים לא זכר את פרטי המקרה מעבר לכתוב. כך גם לעניין  האישום השני עליו העיד מר מאיר ברששת לאור תיאור המקרה (ת/5). כמו כן נטען שמשמר קבילו העיד בבית הדין ואישר את התע"צ - הרי שיש לקבל את התעודה. בעלי הנכס בעצמם (מר כצהנדלר ומר אגא) העידו  כי הנאשמת היא זו שבנתה את הנכס בכל אחד מאישומים וכפי שעולה  מהמסמכים שצורפו לגבי כל אחד מהם. עוד נאמר כי הנאשמת כן הוזמנת לחקירה כדין (ת/7), אך לא התייצבה, ולפיכך עדותה בבית הדין הינה עדות כבושה. לפיכך,על פי הנטען, יש לתת משקל נמוך ביותר לעדות זו - מה גם שהינה סותרת את עדי המאשימה והמסמכים שצורפו על ידה לתיק בית הדין.
   
   
6. דיון:

א.         אחת מטענות ב"כ הנאשם הינה כי כלל לא הוכח שלעובדים הזרים שנתפסו לא היה רישיון כניסה/היתר עבודה בישראל. לעניין זה טוענת ב"כ הנאשם כי לא ניתן לקבל את תעודת עובד הציבור כיוון שזו לא נחתמה בזמם אמת על ידי מר קבילו, וכי לא ניתן לקבלה על פי סעיף 23  לפקודת הראיות.

ב.         סעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות - בידי האחראי על היחידה שבה עבד".

בךלךלךלדגכדו

ג.          משמעותה של הוראה זו הנה, כי תעודת עובד הציבור מהווה תחליף לעדות ראשית. מטרת הוראה זו היא לחסוך בזמנם של עובדי הרשות הציבורית במקרים שבהם נדרשת עדותם בעניין פרטים המעוגנים במסמכים רשמיים, המגיעים אליהם בתוקף תפקידם ( י' קדמי, על  הראיות- הדין בראי הפסיקה (חלק שני, תשס"ד) 811).   אכן, מר קבילו לא חתם על התעודה בזמן אמת, אך מנגד, הבאתו של מר קבילו לעדות  ריפאה את הפגם של אי חתימתו עליו, ואין מקום לטענה כי  היה צריך להביא עובד ציבור שעובד כיום במשרד על מנת להעיד. מכל מקום מעדותו של מר קבילו עולה  בבירור כי פעל כנדרש, וכי תעודת עובד הציבור מסתמכת על מידע שהיה במחשבי המנהל האזרחי. יש לקבל, אפוא,  את תעודת עובדה הציבור  על פיה לעובדים שנתפסו לא היה רישיון עבודה ואישור שהייה  בישראל. לאור זאת - הוכח שהעובדים הזרים  עבדו בלא שהיה להם היתר לעבוד בישראל.

ד.         לגבי האישום הראשון:
יצויין כבר עתה כי העדויות מטעם המאשימה אמינים עלי. מר הלפגוט העיד כי האמור בת/1  - תיאור המקרה  -  נכון , ומשקף את מה שהיה בפועל. כמו כן העיד כי פרטי העובדים נבדקו מול מחשבי התמ"ת, על פי תעודות הזהות שלהם (ת/5).  לפיכך, גם אם לא יכול היה לזכור במועד העדות את פרטי המקרה (ולא ניתן היה לצפות כי יזכור את פרטי המקרה במרחק השנים)- עדותו לא נסתרה, ועל כן תיאור המקרה מקובל עלי כנכון.

ה.            מר אייל כצהנדלר, בעל הנכס,  העיד כי ערך את החוזה עם הנאשמת (ת/2) וכי החשבוניות הן שלו (ת/3), וכי נערכו שינויים בהסכם, בהתאם  לצורך וכי " הוא נתן לי הצעת מחיר כל פעם לגבי  העבודות הנוספות". כיוון שהנאשמת הייתה זו שעבדה במקום בעבודות השלד  ובכל עבודות הפנים (פרט לחלונות), כפי שהעיד מר כצהנדלר - עולה בבירור כי  עבודות טיח ו"קוחלה" כלולות בעבודות אלו. הנאשמת הוזמנה לחקירה - (כפי שעולה מת/7) אך לא התייצבה לחקירה - דבר המדבר בעד עצמו. לפיכך גם עדותו של מר שקיראת בבית הדין מוחלשת לאור  העובדה שבמועד בו ניתנה לנאשמת ההזדמנות לומר דברה (בטרם הגשת כתב האישום), בחרה שלא לנצל זכות זו.
טענת  הנאשמת כי  במועד הרלבנטי לא עבדה בנכס - הגם שיש לה משקל נמוך לאור  אי התייצבותה לחקירה -  עומדים דבריה אלו  בניגוד לעדויות מהימנות  ולמסמכים שהומצאו, כאמור לעיל - ולפיכך אין לקבל את טענותיה אלו. מקובל עלי,  כי העובדים נתפסו בביצוע  עבודות טיח "קוחלה", שהינן עבודות פנים, שהיו חלק מעבודת הנאשמת במועד הרלבנטי בנכס זה.   משכאמור, תעודת עובד הציבור (ת/4) מתקבלת, הרי שכל יסודות העבירה  הוכח באישום זה הוכחו.